Home
back

 

ענת

 

                                                                                                 
 

20 ומשהו באוגוסט

היי בנין כבר הרבה זמן רציתי לכתוב לך. ועכשיו, לא יודעת למה, בעצם כן יודעת, הושבתי את עצמי מול המחשב לכתוב. הייתי בדירה של הבנים עכשיו, לשם שינוי...הנוכחות שלך הייתה שם כל הזמן, כמו תמיד, כל פעם בהקשר אחר, באנקדוטה צינית וחדה שעלית עליה כהרגלך, בסיפור או חוויה, כי פתחנו את האתר, או פשוט בנוכחות שלך, של מה שהשארת על כל אחד מאיתנו... נתחיל מזה שנורא מוזר לי לכתוב לך. הקשר בינינו אף פעם לא היה מושתת על משהו ויזואלי, ועכשיו זה כל מה שאני יכולה להציע. הרצון לכתוב לך בער בי כבר הרבה זמן, הצורך הזה שלי לסכם לכאורה. וזה כל כך לכאורה. הרי אין שום סיכוי שבעולם, שאני אסיים את המכתב ותהיה לי תחושה של סגירה. דבר לא ייסגר, לא עכשיו, לא אף פעם. מעולם לא היינו החברים הכי טובים. במשך תקופה ארוכה לא הבנתי את הנהירה ההמונית הזו אחרי תורתו של בנין. עד לאחרונה לא יצא לי לשבת איתך אחד על אחד ולשמוע את ה"דבר" הזה שכולם מדברים עליו. רק לאחרונה אחרי שנים של ניתוק מכל החבר'ה חזרתי והבנתי על מה המהומה. מצחיק, אחרי שנהרגת למדתי להכיר אותך יותר. כל כך הרבה אנשים, כל אחד נותן לי עוד קצת מבנין. כי מה שיש לי ממש לא מספיק. אין ספק שאני מודה על זה שיש לי את מה שיש, על זה שזכיתי לראות אותך בתחתונים ספק לבנים ספק ורודים מידי באמצע עין עקב, על סלט מוצרלה בארוחת יום שישי, על סרטים בהמלצתך שעשו לי בדיוק את מה שהיו צריכים לעשות, על דיבורי שביל ישראל כמו על איזה מבצע צבאי מסובך, על ד"ר אופניים מבשר לי בצער רב ששלי כבר זקנות מידי, ולא ניתן להצילן... הרגשתי צורך במשך הימים הראשונים להסביר לעולם למה כל כך קשה לי שאתה לא פה. כי הרי איך הגיוני שאדם משפיע באופן כל כך משמעותי על מישהו בתדירות מפגש ודיבור כל כך מינימלית? הרגשתי שהיה בינינו משהו מיוחד, כמה בנאלי ושחוק זה נשמע פתאום, משהו אחר, מין הבנה בלי מילים. ניסיתי להסביר את זה לאמא שלי איזה פעם, מזמן, כשעוד היית בסביבה, ודווקא הניסיון להסביר את התחושה דרש כל כך הרבה מילים... המוות שלך השאיר חלל בכל כך הרבה אנשים, בדיוק בגלל זה. כי לא היה צורך בחברות על בסיס יומיומי כדי שתשפיע. היית כל כך חזק וכל כך דומיננטי כמו סופה שאת תוצאותיה נושאים ימים ארוכים אחריה, לוקחת את כל מה שלא מספיק חזק לעמוד בעוצמתה, בידיעה שמה שחלש ייבנה כחזק ומחושב יותר בפעם הבאה. ליטשת אותי, בגלל שהיית כל כך חד, וגרמת לי לחשוב ולנסות ולהרוס את מה שחלש בי ולבנות אותו חזק יותר וטוב יותר כדי שבסופה הבאה שתבוא אני אהיה יציבה וחזקה ושום דבר לי יוכל עליי. לא הייתי בלוויה, אני מצטערת, אני מרגישה שפספסתי את החלק שבו נפרדים. אבל אין חלק כזה, זו רק אשליה, בדיוק כמו המכתב הזה. לנסות לייצר סוף. אבל סוף כמו שראינו בא מתי שטוב לו לבוא. אז הנה אני מייצרת את הסוף שלי, יודעת שהוא אפילו לא התחיל, פרידה מדומה שאין אמיתית ממנה.

 ענת.